וויסות משותף בקשר הורה-ילד (2): שימוש בהקשבה פעילה

מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר "וויסות משותף בקשר הורה-ילד (1): תגובת סכנה, הקשבה הקשבה פעילה ותגובת התחברות."

במאמר הנוכחי אתן כמה עצות כיצד ניתן לסייע לילד (או לכל אדם) בשעת סערה לעצור את תגובת הסכנה ובמקום להפעיל את מערכתה ה- Fraternize  או "להתחבר" ולהיעזר בקשר עם ההורה כדי לחזור למצב מווסת דרך תהליך של וויסות משותף. הכלי המרכזי שמסייע לנו לעשות זאת הוא הכלי של הקשבה פעילה – פעולת הקשבה לא שיפוטית שמסייעת לילד להביע את עצמו במילים במקום דרך ההתנהגות. כמובן שעל מנת שנוכל באמת להקשיב חשוב שנצליח בעצמנו לא להיכנס לתוך כעס גדול ולהפעיל תגובת סכנה משל עצמנו (על כך אתם מוזמנים לקרוא במאמר "עקרונות לוויסות עצמי במפגש עם הילד הלא מווסת").

עקרונות השימוש בהקשבה פעילה

כדי להבין כיצד מקשיבים באופן פעיל לילד הסוער חשוב שנבין לשנייה היכן הילד נמצא  מבחינה רגשית ומוחית כאשר מופעלת אצלו תגובת הסכנה:

  1. תגובת הסכנה תמיד מוכוונת לחפש ולזהות איום (גם כאשר היא מתבטאת דרך חרדה וגם כשהיא מתבטאת דרך כעס). עקב כך, הילד עלול לזהות אותנו כאיום פוטנציאלי ולא כמקור לתמיכה ולכן הוא גם יתקשה להיעזר בנו. בנוסף, ייתכן שגם ניסיונו של הילד לימד אותו שכשהוא סוער הסביבה מגיבה אליו בכעס רב (במיוחד במקרה של ילד עם שמביע את הסערה שלו בכעס ובהתפרצות). עקב כך, סביר להניח שהילד הסוער יתקשה לזהות אותנו כמקור אפשרי לתמיכה ויתקשה להקשיב לנו ולהיעזר בנו בזמני מצוקה מפני שהוא יצפה שאנחנו "נתקוף אותו".
  2. אזורי השפה והחשיבה הגבוה של הילד פחות נגישים לו בזמן תגובת סכנה ועל כן הילד מתקשה לבטא את עצמו במילים ומביע את מצוקתו בהתנהגות. בנוסף הילד גם פחות ערוך להתמודד עם מסרים מילוליים מורכבים או הסברים הפונים להגיון שלו וליכולתו לארגן מידע. כדי להבין זאת נסו לחשוב על עצמכם בזמנים של כעס גדול או חרדה גדולה והיזכרו עד כמה קשה לחשוב ולהתמודד עם מסרים מילוליים מורכבים בזמנים אילו.

הקשבה פעילה מסייעת לילד לזהות אותנו כמקור לתמיכה ומסייעת לו לארגן את המידע, להירגע, להפסיק להתנהג את הסערה הרגשית ובמקום, לדבר אותה במסגרת של קשר תומך ולא שיפוטי. תהליך ההקשבה הפעילה מסייע לנו להפוך לגורם מווסת בקשר דרך תהליך של וויסות משותף. שימו לב שככל שהילד נרגע כך יש יותר סיכוי שיוכל להגיב לדברינו ולחזור לשלוט על התנהגותו. לשם כך עומדים לרשותנו שלושה כלים העונים לראשי התיבות ש.מ.ש.

שפת גוף – במהלך תגובת סכנה הילד נוטה לחפש סימנים בסביבה לאיום ובדרך כלל הוא גם מוצא אותם בקלות. מחקרים מראים שבזמנים של סערה ילדים פחות קשובים למסרים מילוליים ומבחינים הרבה יותר בסימנים המתבטאים בשפת הגוף, טון הדיבור ושמירה על המרחב הבינאישי. מאחר שלעתים קרובות גם אנחנו, ההורים, נהיה סוערים מאוד באותם רגעים, ייתכן שנסמן לילד, מבלי לשים לב, דרך שפת הגוף שלנו שאנחנו מהווים איום (לקריאה נוספת ראו "עקרונות לוויסות עצמי במפגש עם הילד הלא מווסת"). דרך שמירה על מודעות לטון דיבור ושפת גוף רגועים ובטוחים ומתן זמן ומרחב לילד ולעצמנו, אנחנו מסמנים לו שאין כאן סכנה (מצדו או מצדנו) ומסייעים להרגעת המצב. שימו לב שככל שהילד יירגע יותר, כך הוא גם יוכל לשמוע טוב יותר את דבריכם ולהגיב אליהם.

מלל נכון – המוח בתגובת סכנה מתקשה לבטא או לקלוט מסרים מילוליים מורכבים. עקב כך, נסו לשמור את המסר שלכם קצר, אמפטי ומרגיע (לדוגמא "אני רוצה לעזור" או "אני כאן ואני מקשיב"). בנוסף נסו להבין מה התרחש מנקודת מבטו של הילד דרך שילוב של שאלות פתוחות כגון "מה קרה?" ושאלות סגורות שלהם תשובה קצרה כגון "מישהו הציק לך?". שאלות פתוחות מספקות לנו יותר אינפורמציה על מה שהתרחש, אך ילדים סוערים לעתים קרובות מתקשים לענות עליהם, גם משום שהם מצפים לביקורת ולא רוצים לתת לנו "תחמושת" כנגדם וגם משום שהם מתקשים בעצמם לסדר את המידע על מה שהתרחש (תחשבו על רגעים שבהם הייתם סוערים מאוד ורק לאחר שנרגעתם קצת הצלחתם לארגן את מה שקרה בראש). על שאלות סגורות, לעומת זאת, גם ילדים סוערים עונים בקלות ואז ניתן לגלגל את השיחה עד שהילד מצליח לתת תיאור מלא של מה שהתרחש. כך לדוגמא ייתכן שילד לא יצליח לענות לשאלה "מה קרה?", אך דרך שימוש בשאלות סגורות ופתוחות ייתכן שנוכל לסייע לו לדבר:

הורה: מה קרה?

ילד: לא משנה, עזוב אותי!

הורה: מישהו עשה לך משהו?

ילד:כן, מה זה משנה?

הורה: זה חשוב לי כי אתה חשוב לי, מי זה היה?

ילד:דני

הורה: מה הוא עשה?

ילד: הוא קילל אותי בהפסקה היום.

בשלב זה לעתים קרובות הילד יוכל לענות על השאלה בהרחבה, בזכות הסיוע שקיבל מאיתנו לארגן את המידע ולהתחיל לדבר, תוך שאנו מסמנים לו שאנחנו לא שופטים את התנהגותו כרגע. חשוב להדגיש שכל השאלות צריכות להישאל מנקודת מבט אמפתית ( ראה הרצאה על כוחה של אמפתיה) וכך לדוגמא אם אנחנו חושדים שהילד רב עם ילד אחר נעדיף לשאול "אם מישהו פגע בו או עשה לו משהו?" ולא "למה שוב הרבצת?", שאלה  שתחווה כשיפוטיות ותגביר את ההתנגדות של הילד.

שיקוף ותיקוף – שיקוף היא המיומנות להשיב לילד את מה שאמר תוך התייחסות להיבט הרגשי או המחשבתי של פעולתו (לדוגמא: "אני שומע שכעסת מאוד על דני בגלל שהוא קילל אותך"). שיקוף מסייע לילד להבין את נקודת מבטו ולתת לה ביטוי מילולי וגם לדעת שאתה מבין את נקודת המבט שלו. עם זאת, בזמני מצוקה שיקוף לבדו איננו מספיק, שכן הילד צריך לדעת לא רק שאנחנו יכולים להבין את מה שהרגיש, אלא גם שאנחנו  באמת יכולים לקבל את נקודת המבט שלו כלגיטימית ומוצדקת לנוכח הנסיבות. רק כך הוא ילמד לא רק לזהות את רגשותיו, אלא גם לחוש שהם לגיטימיים ושמותר לו להביע אותם באופן מילולי בתוך הקשר. על כן ננסה לנסח את משפט השיקוף באופן שגם ייתן תוקף לחוויה של הילד ויסייע לו שלא לצאת מעמדה של מגננה (לדוגמא: "בטח שכעסת על דני אם הוא ככה קילל אותך", או "גם אני הייתי כועס מאוד אם היו מקללים אותי ככה" או "זה ממש הגיוני לכעוס ככה כשמישהו מקלל אותך"). אמירות אלו מסייעות לילד לחוש מובן ומתוקף ולחוש שאנחנו "בצד שלו". חוויה זו תסייע לו לעשות שימוש בקשר על מנת לחזור למצב מווסת.

ברגע זה אני מניח שיש הורים ששואלים את עצמם האם התיקוף של הילד לא יגרום לילד לחשוב שהתנהגותו מוצדקת ואפילו נכונה? התשובה היא בדיוק הפוכה. פעולת התיקוף מכוונת לרגשות הילד ולמצבו בזמן ההתפרצות, אין בה אמירה שמצדיקה פעולות אסורות, אלא יש בה אמירה שמקבלת את התחושות שהובילו להתנהגות. דווקא ילד (או כל אדם) שחש שמבינים ומקבלים אותו ואת רגשותיו, פחות צריך לפעול אותם דרך בהתפרצות ודרך התנהגות. ילד שחש מתוקף יצליח לזהות טוב יותר את רגשותיו ולהביע אותם במסגרת הקשר.

נסיים בסיפור על תיקוף –  מספרים על רב אחד שבא אליו איש אחד להתלונן על שכנו וסיפר על התנהגותו של השכן. כשסיים האיש, הרב אמר לו שהוא ממש צודק. לאחר מכן בא השכן אל הרב והתלונן על אותו האיש וגם כאן בסוף הסיפור הרב אמר לשכן שהוא צודק. לאחר מכן, אשת הרב ששמעה את השיחות ניגשה אליו ואמרה לו "תגיד איך יכול להיות שאתה אומר לזה שהוא צודק וגם לשני שהוא צודק, זה לא יכול להיות" חשב הרב ואז אמר "אשתי היקרה, גם את צודקת". בעיני מה שחבוי בסיפור הוא שבסופו של דבר כולם באים להיעזר ברב, משום שהוא מתקף את תחושותיהם וזה הדבר שלו אנו וגם ילדינו זקוקים יותר מכל בשעת מצוקה.

עד כאן למדנו כיצד לעזור לילד לחוש שהוא מובן ושאנו קשובים לו  דרך שימוש בהקשבה פעילה. שימו לב שעד לשלב זה לא היינו עסוקים בכלל במסר שלנו בשיחה, אלא ביכולתנו להקשיב לילד ולעזור לו להביע את עצמו. לאילו מכם שעדיין עסוקים (ובצדק) גם בהעברת המסר ההורי על התנהגות אסורה ושואלים כיצד ניתן לסייע לילד לרכוש באופן פעיל כלים להתמודדות, אני ממליץ לעבור למאמר הבא – "וויסות משותף בקשר הורה-ילד (3): שיחת מסלול"

 

← הקודםהבא